למה אני עדיין עובד היום?

הבוקר שאלתי את עצמי את השאלה הזאת שוב.

יש משהו מוזר בלהמשיך לשבת מול המחשב, לתכנן אתרים, לדבר על המרות וחוויות משתמש, בזמן שהעולם סביבך מרגיש כאילו הוא על פאוזה. כאילו כולם מחכים למשהו. לא יודעים למה, רק מחכים.

ואז אתה לא יודע אם להמשיך לעבוד זה אקט של אומץ או של התעלמות. של אחריות או של בריחה.

שלשום התקשר אליי לקוח. אדם שאני מכיר כבר כמה שנים, עסק משפחתי קטן שעובד מהבית. שמעתי לו בקול שהוא לא בסדר. הוא אמר לי משהו שהוא תקוע איתי מאז.

הוא אמר: "יובל, דווקא עכשיו אני צריך שהעסק ימשיך."

לא "אני רוצה". לא "זה יעזור לי". אלא צריך.

הוא הסביר לי שהוא לא יכול לעצור. שיש לו לקוחות שתלויים בו. שיש לו משפחה שצריכה לראות שאבא לא נכנע. שהמשכיות, בשבילו, היא לא נוחות. היא הצהרה.

הבנה של אחריות משותפתוברגע הזה הבנתי משהו. אנחנו לא ממשיכים לעבוד כי אנחנו לא מבינים מה קורה סביבנו. אנחנו ממשיכים כי אנחנו מבינים בדיוק. ובגלל זה אנחנו בוחרים להישאר.

כי הלקוחות שלנו צריכים אותנו. לא רק את השירות. את העובדה שיש מישהו שלא עוצר. שמאמין שהחיים לא מתקפלים סתם ככה. שהכלכלה, החברה, הקהילה שלנו, היא לא סתם משחק שמישהו יכול לעצור מרחוק.

המשכיות היא לא אדישותהמשכיות היא אומץ משותף. כשאתה ממשיך לתת שירות ללקוח, אתה לא בורח מהמציאות. אתה אומר לו: "אני איתך. גם כשזה קשה. גם כשאני לא יודע מה יהיה מחר. אנחנו ממשיכים ביחד."

וזה מה שמחזיק אותי בעבודה. לא התכנון האסטרטגי. לא הפרויקטים הבאים. זה הרגע שבו לקוח שומע ממני "בואו נמשיך" והוא מרגיש שהוא לא לבד.

אז כן, אני עדיין עובד היום. לא כי אני לא רואה את המלחמה. אלא כי אני רואה את האנשים שצריכים שמישהו לא יפסיק.