הפוסט שפחדתי לפרסם

כתבתי את הפוסט הזה שלוש פעמים ומחקתי אותו.

פעם ראשונה כתבתי משהו מקצועי לגמרי. טיפים לעיצוב, איזה טרנד חדש בממשקים, משהו שנשמע חכם ומועיל. קראתי את זה ומיד לחצתי מחק. זה לא הרגיש נכון.

פעם שנייה ניסיתי לדבר על המצב. כתבתי על החרדה, על הצפירות, על הלילות ללא שינה. קראתי את זה שוב. זה הרגיש כבד מדי. לא הוגן להטיל את זה על מי שנכנס לפיד.

פעם שלישית ישבתי מול המסך הריק והבנתי משהו.

השאלה האמיתית היא לא מה לכתוב. השאלה היא האם בכלל מותר לי להיות אנושי ברשת שבה כולם מציגים גרסה מלוטשת של עצמם.

הנה האמת שלי היום:

אני מעצב אתרים ללקוחות כבר כמה שנים. העבודה שלי היא לקחת את הבלגן שיש להם בראש ולהפוך את זה למשהו ברור, נקי, שעובד. אני אמור להיות זה שיודע מה הוא עושה. זה שיש לו תשובות.

אבל השבוע הרגשתי משהו אחר.

הרגשתי את אותו הבלגן שהלקוחות שלי מרגישים כשהם באים אליי בפעם הראשונה. את אותה תחושה של "אין לי מושג מה קורה ואיך אני מתמודד עם זה".

יש לי פרויקטים באמצע. יש לקוחות שמחכים לעדכונים. יש תכנון תוכן לחודש הבא. והכל נראה לי פתאום קצת מנותק מהמציאות.

אז שאלתי את עצמי: מה אני עושה עם זה?

האופציה הראשונה היא להעמיד פנים. להמשיך לפרסם כאילו הכל כרגיל. להראות מקצועי, ממוקד, יציב. בסך הכל זה מה שהמיתוג שלי אמור לעשות, לא?

האופציה השנייה היא להיעלם. לא לפרסם כלום. לחכות שהסערה תעבור. להישאר בשקט עד שיהיה לי משהו חכם להגיד.

ואז הבנתי משהו.

הדבר הכי שקרי שאני יכול לעשות עכשיו זה להעמיד פנים שהכל בסדר. כי זה בדיוק מה שאני אומר ללקוחות שלי לא לעשות באתרים שלהם.

אני אומר להם: תדברו אמת. תהיו אנושיים. תראו שיש בן אדם מאחורי העסק. אל תנסו להיות מושלמים.

אז למה שאני לא אעשה את זה בעצמי?

הנה האמת שלי:

גם אני מרגיש אי ודאות. גם אני לא יודע מה יהיה מחר. גם אני יושב לפעמים מול המחשב ושואל את עצמי אם יש טעם בכלל להמשיך לעבוד על דברים שנראים כל כך קטנים לעומת מה שקורה.

ובכל זאת. אני כאן. העסק שלי כאן. הלקוחות שלי כאן.

ויש משהו בהמשכיות הזאת שנותן לי תחושה של שפיות. לא בגלל שאני מתעלם ממה שקורה. אלא בדיוק בגלל שאני לא מתעלם.

אני ממשיך לעשות את מה שאני יודע לעשות כי זה הדבר היחיד שאני יכול לשלוט בו עכשיו. ואולי זה בדיוק מה שגם הלקוחות שלי צריכים ממני.

לא עוד מומחה עם כל התשובות. עוד בן אדם שמנסה להתמודד ועושה את זה בשקיפות.

כי בסוף, אנחנו לא נבנים מלוגו מושלם או ממיתוג מדויק. אנחנו נבנים מרגעים שבהם מישהו אומר "גם אני מרגיש ככה" ופתאום אתם כבר לא לבד.

אז זה הפוסט. לא מושלם. לא ממש מקצועי. אבל כנה.

ואם גם אתם מרגישים ככה, אתה לא לבד.